Psa'him
Daf 52b
משנה: נִטְמָא שָׁלֵם אוֹ רוּבּוֹ שׂוֹרְפִין אוֹתוֹ לִפְנֵי הַבִּירָה מֵעֲצֵי הַמַּעֲרָכָה. נִטְמָא מִיעוּטוֹ וְהַנּוֹתָר שׂוֹרְפִין אוֹתוֹ בְחַצְרוֹתֵיהֶן אוֹ עַל גַּגּוֹתֵיהֶן מֵעֲצֵי עַצְמָן. הַצַּיְקָנִין שׂוֹרְפִין אוֹתוֹ לִפְנֵי הַבִּירָה בִּשְׁבִיל לֵיהָנוֹת מֵעֲצֵי הַמַּעֲרָכָה׃
Traduction
Si l’agneau pascal est devenu entièrement impur ou en majeure partie, on le brûlera devant le sanctuaire avec le bois de l’autel. Si la moindre part est devenue impure, ainsi que le reliquat (après minuit), on le brûlera dans sa propre cour, ou sur son toit en se servant de son bois. Les avares le brûlent (en ce cas) devant le sanctuaire pour profiter du bois de l’autel (sans user le leur).
Pnei Moshe non traduit
מתני' נטמא שלם או רבו שורפין אותי לפני הבירה. כל המקדש כולו קרוי בירה שנאמר אל הבירה אשר הכינותי ואית דאמרי מקום היה בהר הבית ושמו בירה וכדקאמר טעמו בגמ' ששורפין אותו שם כדי לפרסמו ולביישו ושיזהרו שלא יביאו עוד לידי טומאה ודוקא אם לא נזהר עד שנטמא רובו:
מעצי המערכה. לפי שלב ב''ד מתנה עליהן שיכול ליהנות משל הקדש הואיל והזקיקוהו לשרפו לפני הבית ולביישו:
נטמא מיעוטי. לא הזקיקוהו לביישו וכן הנותר של פסח טהור ושורפין אותו בחצרותיהן או על גגותיהן:
מעצי עצמן. הציקנים הן הצרי עין ומקמצין את שלהן שורפין את המיעוט ולהנותר מפסח טהור לפני הבירה ובשביל ליהנות מעצי המערכה וקמ''ל דאין חוששין לכך מכיון שהן עצמן רוצין להתבייש ובשביל ליהנות בדבר מיעוט:
תַּמָּן תַּנִּינָן. כָּל הַזְּבָחִים שֶׁקִּיבֵּל דָּמָן זָר. אוֹנֵן. וּטְבוּל יוֹם. מְחוּסַּר בְּגָדִים. מְחוּסַּר כִּיפּוּרִים. וְשֶׁלֹּא רְחוּץ יָדַיִם וְרַגְלַיִים. עָרֵל. טָמֵא. יוֹשֵׁב. עוֹמֵד עַל גַּבֵּי כֵלִים. עַל גַּבֵּי [בְהֵמָה. עַל גַּבֵּי] חֲבֵירוֹ. פָּסַל. דְּרוֹמַאיֵי אָֽמְרֵי. בְּטָמֵא טוּמְאַת זִיבָה וְטוּמְאַת צָרַעַת אֲנָן קַייָמִין. אֲבָל בְּטָמֵא מֵת אֵינוֹ מְחַלֵּל. מֵאַחַר שֶׁהוּתָּר מִכְּלַל טוּמְאָה לְרַבִּים כַּפֶּסַח. מְתִיב רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ לִדְרוֹמָאיֵי. מָה אִם הַבְּעָלִים שֶׁיִּיפִּיתָה כוֹחָן בִּשְׁאָר כָּל הַטֻּמְאוֹת שֶׁבַּשָּׁנָה. הוֹרְעֵתָה כוֹחָן בְּטָמֵא מֵת בַּפֶּסַח. עוֹבֵד. שֶׁהוֹרְעֵתָה כוֹחוֹ בִּשְׁאָר טֻמְאוֹת שֶׁלְכָּל הַשָּׁנָה. אֵינוֹ דִּין שֶׁתּוֹרֶע כּוֹחוֹ בְּטָמֵא מֵת בַּפֶּסַח. וְעוֹד שֶׁשָּׁנָה רִבִּי. הַצִּיץ מְרַצֶּה עַל טּוּמְאַת הַדָּם. אֵין הַצִּיץ מְרַצֶּה עַל טּוּמְאַת הַגּוּף. אִין תֵּימַר בְּטָמֵא טוּמְאַת זִיבָה וְטוּמְאַת צָרַעַת אֲנָן קַייָמִין. 52b לֵית יְכִיל. דְּתַנִּינָן. מִטַּמֵּא טוּמְאַת תְּהוֹם הַצִּיץ מְרַצֶּה׃ מָה עָֽבְדִין לָהּ דְּרוֹמַאיֵי. פָּֽתְרִין לָהּ בַּבְּעָלִים. וְהָא תַנִּינָן. נָזִיר. פָּֽתְרִין לָהּ בָּעוֹבְדִין. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ. לֹא שַׁנְייָא. הִיא בְעָלִים הִיא עוֹבְדִין. אָמַר רִבִּי יִרְמְיָה. הֲרֵי זֶה קַל וָחוֹמֶר שֶׁיֵּשׁ עָלָיו תְּשׁוּבָה. דְּאִינּוּן יָֽכְלִין מֵימַר לֵיהּ. לֹא. אִם אָמַרְתָּ בִּבְעָלִים. שֶׁהוֹרְעֵתָה כוֹחָן בְּזָקֵן וּבְחוֹלֶה. תֹּאמַר בְּעוֹבֵד. שֶׁיִּיפִּיתָה כוֹחוֹ בְּזָקֵן וּבְחוֹלֶה. וְכָל קַל וָחוֹמֶר שֶׁיֵּשׁ עָלָיו תְּשׁוּבָה בָּטֵל קַל וָחוֹמֶר. אָמַר רִבִּי חֲנַנְיָה. הֲרֵי זֶה קַל וָחוֹמֶר שֶׁיֵּשׁ עָלָיו תְּשׁוּבָה. דְּאִינּוּן יָֽכְלִין מֵימַר לֵיהּ. לֹא. אִם אָמַרְתָּ בִּבְעָלִים. שֶׁמִּילַת זְכָרָיו וָעֲבָדָיו מְעַכְּבִין אוֹתוֹ. תֹּאמַר בְּעוֹבֵד. שֶׁאֵין מִילַת זְכָרָיו וָעֲבָדָיו מְעַכְּבִין אוֹתוֹ. וְכָל קַל וָחוֹמֶר שֶׁיֵּשׁ עָלָיו תְּשׁוּבָה בָּטֵל קַל וָחוֹמֶר.
Traduction
On a enseigné ailleurs (261)(Zevahim 2, 1).: Tout sacrifice dont le sang aura été recueilli par un étranger (simple israélite, non cohen), ou par un servant au premier jour de son deuil, ou par celui qui s’est purifié le même jour (dont la purification ne sera achevée qu’au soir), ou un cohen n’ayant pas sur lui tous les vêtements officiel dus, ou ayant omis de se laver les mains et les pieds avant cet office, ou un incirconcis (par suite du décès de ses frères), ou le cohen impur, ou celui qui est assis ou debout sur un ustensile (qui le sépare du sol pavé), ou sur un animal, ou sur son voisin, n’aura pas de valeur. Les savants du midi expliquent que, par l’impureté signalée ici, on entend parler de celle de la gonorrhée, ou d’une plaie lépreuse; mais le cohen impur par suite de contact à un cadavre, ne profane pas le sacrifice (lequel sera valable), de même que s’il est seulement impur par cette dernière cause, il lui sera permis, en vue du public, d’égorger l’agneau pascal. -Mais, objecta R. Simon b. Lakish à ces savants du midi, ne peut-on pas au contraire déduire l’interdiction de ce cas par a fortiori: si, pendant les jours ordinaires de l’année, les propriétaires ont cet avantage de pouvoir envoyer leurs sacrifices au Temple malgré toutes leurs impuretés, ils éprouvent par contre le désavantage pour l’impureté cadavérique de devoir alors ajourner l’agneau pascal à la seconde Pâques; à plus forte raison, le servant, qui le reste de l’année ne peut pas sacrifier s’il est atteint d’une impureté quelconque, ne devrait pas non plus pouvoir offrir l’agneau pascal en cas d’impureté par un cadavre? En outre, Rabbi n’a-t-il pas enseigné que le grande prêtre, par le frontal, provoque le pardon pour l’impureté arrivée au sang, non pour celle qui atteindrait le corps même (du servant)? On ne saurait dire qu’il est question dans cet enseignement d’une impureté par gonorrhée ou par lèpre, puisqu’il a été dit (à la fin): en cas d’impureté par une tombe ignorée dans le sol, le frontal cause le pardon. -Que répliquent lesdits savants du midi à cette Mishna? -Ils répondent que le corps dont il est question là s’entend du maître, non du cohen (en ce cas, le frontal ne provoque pas de pardon); quant au sacrifice dû par le Naziréen, même pour le sacrificateur devenu impur, il n’y a pas de pardon par le frontal (en raison de l’invalidité d’une telle offrande à l’égard du maître). -Est-ce à dire que, selon R. Simon b. Lakish, il n’y a pas de différence entre le maître et les sacrificateurs (que pour tous deux, en cas d’impureté du corps, il n’y a pas de pardon)? -Non, répond R. Jérémie, contre ce raisonnement par a fortiori R. Simon b. Lakish oppose une objection, car ils peuvent dire ceci: les maîtres offrent ce désavantage que l’égorgement de l’agneau pascal accompli pour un vieillard ou un malade est nul, tandis que le servant a cette supériorité sur les maîtres que s’il est vieux ou malade son sacrifice est valable; or, lorsqu’un raisonnement par a fortiori est réfuté par une objection, il devient nul. D’autre part, dit R. Hanania, on peut aussi opposer une objection à ce raisonnement, en disant ceci: pour les maîtres, l’omission de la circoncision des fils et des serviteurs est un obstacle au sacrifice de l’agneau pascal; tandis qu’elle n’est pas un obstacle pour le cohen (elle ne l’empêche pas d’égorger ce même sacrifice), et, par suite de cette objection, ledit raisonnement tombe.
Pnei Moshe non traduit
תמן תנינן. בריש פ''ב דזבחים:
כל הזבחי' שקיבל דמן וכו'. דמקבלה ואילך צריך כהונה ובכשר אבל אלו הפסולין מחללין העבודה:
דרומייא. זקני דרום אמרין דהא דקחשיב בהאי מתני' דטמא מחלל עבודה בטמא טומאת זיבה או טומאת צרעת אנן קיימינן ומשום דלא אשכחן בטומאה דכה''ג שהותרה מכללה בצבור אבל בטמא טומאת מת נהי דלכתחלה לא יעבוד אם עבד אינו מחלל העבודה מאחר שטומאת מת הותר מכלל טומאה לרבים גבי פסח וה''ה שהותר מכלל טומאה בכל קרבנות צבור אלא משום דשאר קרבנות צבור שדוחין הטומאה בטומאת מת מפסח היא דילפינן כדאמרינן לעיל ריש פ''ו להכי נקט בפסח:
מתיב רשב''ל לדרומיי. הא האי מתני' בקרבן יחיד מיירי והיאך גמריתו דכהן טמא מת מרצה בדיעבד מהאי דהותרה מכללה בקרבנות צבור אדרבה נילף מק''ו שאינו מרצה בקרבן יחיד דמה אם הבעלים שיפיתה כוחן בשאר כל הטמאות שבשנה שמשלח הוא קרבנותיו אם הוא טמא שרץ או טומאת זיבה בשביעי שלו דדמי לטמא שרץ שיכול לאכול בקדשים לערב וכן כל כיוצא בזה:
הורעת כחן.. של בעלים בטמא מת בפסח שהיחיד שנטמא טמא מת אינו יכול לשלח קרבנו אלא נדחה לפסח שני:
עובד. כהן העובד שהורעת כחו בשאר כל הטומאות של כל השנה דהא מודיתו דכהן הטמא בשאר הטומאות כגון זיבה וצרעת וטמא שרץ שמחלל הוא העבודה אינו דין שהורעת כחי בטמא מת בפסח כלומר אף בפסח וה''ה בכל קרבנות יחיד בדין הוא שהורע כחו של הכהן בטומאת מת שהרי הורעת כחו משל בעלים בשאר כל הטומאות:
ועוד בלאו האי ק''ו קשיא על זקני דרום ממתני' דידן ששנה רבי וכו'. והרי בהדיא שאינו מרצה על טומאת הגוף:
אין תימר וכו'. וכי תימא דמתני' בנטמא טומאת זיבה וצרעת אנן קיימין לית אתה יכול לפרש כן דהא תנינן נטמא טומאת התהום הציץ מרצה ואין לך עושה קבר התהום אלא למת בלבד כדאמרינן לעיל אלמא דבטומאת מת הוא דאיירינן במתני':
מה עבדין לה דרומאי. להמתני' פתרין לה בבעלים להא דקתני נטמא טומאת הגוף אין הציץ מרצה אבל בכהן העובד הציץ מרצה בטומאת מת:
והא תנינן נזיר פתרין לה בעובדין כלומר והא דתנינן נזיר במתני' לא צריכו לאוקמי בבעלים דוקא אלא אף בכהנים העובדים ומשום שבנזיר א''א לומר שהותרה טומאת מת מכללה ואף בהן שנטמא טומאת הגוף אין הציץ מרצה:
על דעתיה דרשב''ל. דמקשה לדרומאי מהמתני' משום דס''ל לא שנייא היא בעלים היא עובדין ועל תרוויהו תנינן נטמא טומאת הגוף אין הציץ מרצה:
הרי זה ק''ו שיש עליו תשובה וכו'. וכדאמרינן לעיל דזקן וחולה בבעלים אין שוחטין עליו את הפסח וכהן זקן וחולה כשר הוא לעבודה. ואם כן הק''ו דרשב''ל בטל הוא דאית ליה פירכא שכן מצינו שהעובד יפה כחו משל בעלים:
אמר ר' חנינא הרי זה ק''ו וכו'. כלומר ומצד אחר גם כן מיפריך הוא שכן יפה כחו של העובד בפסח שאין מילת זכריו ועבדיו של הבעלים מעכבין אותו מלעבוד תאמר בבעלים שמעכבין אותו מלעשות פסחו כדכתיב גבי זכרים המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו וגבי עבדים ומלתה אותו אז יאכל בו:
רִבִּי יִצְחָק בַּר גּוּפְתָּא בְּעָא קוֹמֵי רִבִּי מָנָא. אִילּוּ יָחִיד בַּפֶּסַח לָמֵד מִן הַצִּיבּוּר בַּפֶּסַח. עוֹבֵד בִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה לָמֵד מִן הַצִּיבּוּר בַּפֶּסַח. רִבִּי אִמִּי בָעֵי. הָהֵן טָמֵא מָה אַתְּ עֲבַד לֵיהּ. כְּטָמֵא טוּמְאַת זִיבָה וְטוּמְאַת צָרַעַת. וְהָתַנִּינָן. מְחוּסְּרֵי כַפָּרָה. אָם מִשֶׁטָּבַל הוּא מְחַלֵּל. לֹא כָּל שֶׁכֵּן עַד שֶׁלֹּא טָבַל. הָהֵן טְבוּל יוֹם מַה אַתְּ עֲבַד לֵיהּ. בִּטְבוּל יוֹם מִן הַמֵּת. אִיתָא חֲמִי. טָמֵא מֵת אֵינוֹ מְחַלֵּל. לֹא כָּל שֶׁכֵּן טְבוּל יוֹם מִן הַמֵּת. אֶלָּא טְבוּל יוֹם מִן הַשֶּׁרֶץ. אִיתָא חֲמִי. טְבוּל יוֹם מִן הַמֵּת אֵינוֹ מְחַלֵּל. לֹא כָּל שֶׁכֵּן טְבוּל יוֹם מִן הַשֶּׁרֶץ. אָמַר רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר יוּדָן. מַגַּעֵי זָבִין. רַבָּנִן דְּקַיְסָרִין פָּֽתְרִין כּוּלָּהּ בְּזָב. טְבוּל יוֹם שֶׁרָאָה אַחַת. טָמֵא (מת) שֶׁרָאָה שְׁתַּיִם. מְחוּסָּר כִּיפּוּרִים שֶׁרָאָה שָׁלשׁ. עַל דָּעְתִּין דִּדְּרוֹמָאיֵי. מַגַּע זָב כְּזָב. נִשְׁמְעִינָהּ מִן הָדָא. דְּאָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר בְּשֵׁם רִבִּי הוֹשַׁעְיָה. וְנָשָׂ֨א אַֽהֲרֹ֜ן אֶת עֲוֹ֣ן הַקֳּדָשִׁ֗ים. עֲוֹן הַקְּרֵיבִין. לֹא עֲוֹן הַמַּקְרִיבִין. מָהוּ עֲוֹן הַקְּרֵיבִין. דַּם זָב. לֹא מַגַּע זָב. וְדִכְווָתָהּ. עֲוֹן הַמַּקְרִיבִין. מַגַּעֵי הַזָּב. הָדָא אָֽמְרָה. הָיָה הַצִּיבּוּר מַגַּעֵי זָבִין וּמַגַּעֵי זָבוֹת. אֵינָן עוֹשִׂין בְּטוּמְאָה.
Traduction
R. Isaac b. Goufta objecta aux dits savants, en présence de R. Mena: comment peut-on comparer le cas du cohen offrant un sacrifice de particulier, pendant toute l’année, à celui du sacrifice public pascal, puisque l’impureté d’un particulier à Pâques (entraînant forcément l’ajournement au 14 Iyar) n’a pas d’analogie avec le même cas public (qui alors ne sera pas ajourné)? En outre, R. Mena leur demanda: par cohen impur, dont il est question dans ledit enseignement, on entend nécessairement celui qui est impur par la gonorrhée ou la lèpre, dont le pardon n’est pas encore accompli (défectueux sous ce rapport); or, il a été enseigné que le cohen imparfaitement pur est inapte au service; et s’il profane le sacrifice, bien qu’il ait déjà pris un bain de purification (dont l’effet sera complet plus tard), à plus forte raison il le profane avant de s’être purifié, et à quoi bon parler du cohen impur? De même, dans quel cas s’agit-il du cohen purifié le même jour (inapte encore au service avant le coucher du soleil)? Il ne saurait être question des suites de l’impureté par contact d’un mort; puisqu’un cohen impur de cette façon ne profane pas les sacrifices, à plus forte raison il ne les profane pas après un commencement de purification de ce contact; et il ne saurait pas non plus être question du contact d’un ver, car une telle impureté est encore moins grave que le contact d’un mort? R. Samuel répond au nom de R. Judan qu’il s’agit d’un cohen purifié du même jour, non pour avoir été atteint lui-même de gonorrhée, mais pour avoir touché à un tel homme (cas moins grave, mais qui exige néanmoins l’attente jusqu’au soir, sous peine de profanation). Les rabbins de Césarée expliquent (selon lesdits savants du midi, que toute la Mishna traite du cas de gonorrhée): celui qui est purifié du même jour n’a vu qu’une émission (spermae), n’étant impur qu’un jour; l’impur est celui qui en a vu deux (pour ce cas plus grave, on n’est pur, qu’après 7 jours d’attente); enfin, celui qui en a vu trois est soumis (comme vrai gonorrhéen) à l’obtention d’un pardon (au devoir d’offrir un sacrifice). -Est-ce que, selon l’opinion de ces savants du midi, celui qui a touché au gonorrhéen ressemble à celui qui en est atteint lui-même? (Subit-il les mêmes lois)? -On peut répondre à cette question d’après ce que R. Eliézer au nom de R. Oshia a déjà déduit (7,5) du verset (Ex 28, 38): Aaron supportera le péché des consécrations; la faute inhérente aux victimes offertes sera achetée par le frontal, non celle des desservants. Or, pour le sang qu’il s’agit de verser à l’autel il ne saurait y avoir le péché de gonorrhée, mais celui d’avoir touché celui qui en est atteint; de même, par contre, la faute des desservants consiste même dans le contact de celui qui est atteint de gonorrhée (sans l’être eux-mêmes, et le pardon par le frontal ne leur est pas applicable). Cela prouve que si l’assemblée réunie pour offrir l’agneau pascal est seulement impure par contact des gonorrhéens, elle n’offrira pas le sacrifice en cet état impur (et s’ajournera à la seconde Pâques).
Pnei Moshe non traduit
ר' יצחק בר גופתא. הקשה לפני ר' מנא על האי דזקני דרום דמעיקרא דדינא ליתא כלל דהאיך נילף לכהן בקרבנות היחיד בשאר ימות השנה שמרצה בטומאת מת מהא דאשכחן בצבור בפסח שהרי הבעלים גופייהו לא ילפינן יחיד בפסח מן הצבור בפסח ואלו יחיד וכו' היה למד מן הצבור שפיר הוה ילפינן נמי עובד וכו' מן הצבור בפסח אבל השתא איך נילף עובד ביחיד מן הצבור בפסח:
ר' אמי בעי. קושיא אחריתא על הא דזקני דרום מהאי מתני' דזבחים גופה דהא לדידהו ההן טמא דקתני במה את מפרש ליה בטמא טומאת זיבה וצרעת שהן מחוסרי כפרה. וא''כ קשיא והתנינן במתני' מחוסרי כפרה שמחללין עבודה ואם משטבל ואינו אלא מחוסר כפרה בלבד הוא מחלל לכ''ש עד שלא טבל ולמה צריכה ליה למיתני לטמא:
ההן טבול יום מה את עביד ליה. ועוד קשיא דההן טבול יום דקתני במתני' מה את מפרש ליה על כרחך בטבול יום מן המת דמזיבה וצרעת תיפוק ליה דמחוסר כפרה הוא ולזקני דרום קשיא:
איתא חמי. בא וראה טמא מת גופיה אינו מחלל עבודה ולכ''ש לטבול יום מן המת שלא יחלל והאיך תני במתני' לטבול יום שמחלל:
אלא בטבול יום מן השרץ. וכ''ת דמפרשי דבטבול יום מן השרץ מיירי א''כ קשיא איתא חמי טבול יום מן המת דחמיר ועל כרחך דלזקני דרום אינו מחלל כדאמרן ולכ''ש שטבול יום מן השרץ בדין הוא שלא יחלל:
אמר ר' שמואל בר יודן. דמטבול יום לא קשיא לזקני דרום דיכולין לפרש בטבול יום דמגעי זבין שהנוגע בזב מטמא טומאת ערב וזה אינו מחוסר כפרה ושפיר מצי לאוקמי בכהאי גוונא:
רבנן דקסרין פתרין. אליבא דזקני דרום דמצי לפרושי דכולה בזב מיירי טבול יום שראה אחת ואינו אלא כבעל קרי:
טמא שראה שתים כצ''ל ואין צריך קרבן ומחוסר כפורים בשראה ג' ראיות מיירי דהוי זב גמור וצריך קרבן:
על דעתן דדרומאי. איכא למיבעי אם מגע זב כדין זב גופיה לענין קרבן פסח דכמו דצבור זבין אין מביאין בטומאה מגעי זבין נמי אין מביאין ולדרומאי דעבדין מגע זב כזב לענין חלול עבודה כדמפרש ר' שמואל אליבייהו אם ה''ה לענין פסח כן:
נשמעינה. לזה מן הדא וכו' דאמר לעיל דדריש עון טומאת הקריבין הציץ מרצה ולא עון המקריבין ומהו עון טומאת הקריבין דם זב בתמיה וכי הדם זב הוא לא מגע זב קאמר שאם נטמא הדם במגע הזב הציץ מרצה אף טומאת המקריבין שאין הציץ מרצה נמי דכוותה שאם נטמא במגע זב הוי כזב וא''כ הדא אמרה שאם היה הצבור מגעי זבין ומגעי זבות אין עושין הפסח בטומאה אלא נדחין לפסח שני כמו אם היו בעצמן זבין:
Psa'him
Daf 53a
משנה: הַפֶּסַח שֶׁיָּצָא אוֹ שֶׁנִּטְמָא יִשָּׂרֵף מִיָּד. נִיטְמְאוּ הַבְּעָלִים אוֹ שֶׁמֵּתוּ תְּעוּבַּר צוּרָתוֹ וְיֵצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵיפָה. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר אַף זֶה יִשָּׂרֵף מִיָּד שֶׁאֵין לוֹ אוֹכְלִין׃
Traduction
Dès que l’agneau pascal a été emporté hors de Jérusalem, ou s’il est devenu impur, on le brûlera aussitôt (le même jour du 14 Nissan); mais si le maître est devenu impur, ou s’il est mort, il faut attendre pour brûler la victime, qu’elle ait changé d’aspect (263)''Le texte mischnique du Talmud Babli ajoute: '''' on le brûlera le 16 ''''.''. R. Yohanan b. Broqa dit de la brûler aussi de suite, puisque cette chair n’a pas de consommateurs.
Pnei Moshe non traduit
מתני' הפסח שיצא חוץ לחומת ירושלים או שנטמא בי''ד ישרף מיד ואין טעון עבור צורה שיפסל משום נותר וטעמא דזהו נקרא פסול הגוף כדקאמר בגמרא:
מתו הבעלים או שנטמאו. אין זה פסול הגוף בהפסח אלא מחמת דבר אחר הוא ונקרא פסול מכשיר כמו שנטמא הדם כדקאמר לעיל סוף פ''ו:
תעובר צורתו. ימתין עד שיבא לידי נותר וישרף בששה עשר לפי שאין שורפין קדשים בי''ט ששריפת קדשים עשה וי''ט ל''ת ועשה ואין עשה דוחה ל''ת ועשה אף זה ישרף מיד בבבלי קאמר דלא פליג ר' יוחנן בן ברוקה את''ק אלא כשנטמאו הבעלים או מתו קודם זריקת הדם דלא איתחזי בשר לאכילה והוה ליה כפסולו בגופו ואין הלכה כר' יוחנן ב''ב:
הלכה: תַּנֵּי רִבִּי חִייָה. פְּסוּל גּוּף [פִּיגּוּל הוּא וְ]נִשְׂרַף מִיָּד. [נִטְמְאוּ בְעָלִים אוֹ שֶׁמֵּתוּ] פְּסוּל מַכְשִׁיר טָעוּן צוּרָה. אָמַר רִבִּי יוֹסֵה. מַתְנִיתָה אָֽמְרָה כֵן. פֶּסַח שֶׁיָּצָא אוֹ שֶׁנִּיטְמָא. פְּסוּל גּוּף הוּא וְנִשְׂרַף מִיָּד. נִיטְמְאוּ הַבְּעָלִים אוֹ שֶׁמֵּתוּ. פְּסוּל מַכְשִׁיר הוּא וְטָעוּן צוּרָה.
Traduction
On a enseigné (264)Tossefta à ce, ch. 6. que R. Hiya explique ainsi les distinctions établies par la Mishna: si la défectuosité est inhérente au corps même de la victime, on la brûlera aussitôt; mais si c’est par suite du décès, ou de l’impureté des maîtres, c’est un défaut indirect, qui n’entache pas l’animal lui-même, et, dès lors, il faut attendre un changement d’aspect (comme p. ex. le défaut du reliquat, se produisant dès le lendemain matin et entraînant la combustion). R. Yossa dit qu’un enseignement dit formellement: au premier cas de la Mishna, le corps même de l’animal est devenu défectueux, et il faudra le brûler de suite; au second cas, le défaut inhérent à autrui ne l’entache pas, et l’on attendra un changement d’aspect.
Pnei Moshe non traduit
גמ' תני ר' חייה פסול פיגול גוף הוא. כל שנפסל מחמת עצמו או שנתפגל זהו פסול הגוף וישרף מיד:
נטמאו הבעלים וכו'. כדפרישי' במתני':
הלכה: 53a רִבִּי חָמָא בַּר עוּקְבָּה בְשֵׁם רִבִּי יוֹסֵי בֶּן חֲנִינָה. כְּדֵי לְפַרְסְמוֹ. לְהוֹדִיעַ שֶׁקִּילְקֵל בּוֹ. אָמַר. הֲרֵינִי שׂוֹרְפוֹ לִפְנֵי הַבִּירָה מֵעֲצֵי עַצְמוֹ. אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. לֹא צוֹרְכְה דְלֹא. [אָמַר.] הֲרֵינִי שׂוֹרְפוֹ עַל גַּגִּי מֵעֲצֵי עַצְמִי. כָּל שֶׁכֵּן אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ.
Traduction
R. Hama b. Ouqba dit au nom de R. Yossé b. Hanina: on est tenu de le brûler ainsi, afin de proclamer en public la faute commise à cet égard (le défaut de soin qui a laissé survenir l’impureté). Si l’on offre de le brûler devant l’autel en employant son propre bois, il va sans dire que c’est interdit et qu’on ne l’écoute pas (pour ne pas rendre honteux celui qui n’en n’a pas); s’il offre de le brûler sur son toit, on ne l’écoute pas à plus forte raison (puisqu’il échapperait ainsi à la réprimande publique).
Pnei Moshe non traduit
גמ' כדי לפרסמו וכו'. כדפרישית במתני':
אמר הריני שורפו וכו'. כלומר הא פשיטא לן שאם רוצה לשרוף לפני הבירה מעצי עצמן אין שומעין לו כדי שלא לבייש את מי שאין לו עצים:
לא צורכה דלא אמר וכו'. כלומר לא צריכה בהא דמספקא לן אלא אם אמר הריני שורפו על גגי מעצי עצמי מהו דאפשר דרשאי הוא מכיון שאינו רוצה ליהנות משל הקדש ואין כאן משום שלא לבייש את מי שאין לו הואיל ואינו נראה לכל:
כל שכך אין שומעין לו. ופשיט לה דבזה מכל שכן שאין שומעין לו לשרוף על גגו דכדי לביישו על שלא נזהר מלטמאו הזקיקוהו לשרפו לפני הבירה:
רִבִּי יִרְמְיָה בְשֵׁם רִבִּי הִילָא. לְהוֹדִיעַ לָבוֹא אַחֲרָיו שֶׁהוּא צֵויקָן. תֵּדַע לָךְ. בְּכָל אָתָר לֹא צָווַח לֵיהּ צֵוייקָן. וָכָא אַתְּ צָווַח לֵיהּ צֵוייקָן. קַל הֵקִילוּ בָּאַכְסְנַיי.
Traduction
Selon R. Jérémie au nom de R. Ila, on brûle la majeure partie impure avec du bois de l’autel, afin de faire ressortir qu’au cas suivant (s’il s’agit seulement d’une moindre part impure), l’avare seul emploiera le bois consacré; et ce qui le prouve, c’est que nulle part on ne lui attribue cette désignation d’avarice (en un tel cas), comme on le fait ici (afin de le blâmer, sans empêcher toutefois la combustion). Quant à ce qui est dit plus haut (3,8), que si après être sorti de Jérusalem on s’aperçoit avoir de la viande sacrée en main, on la brûlera en tous cas au sanctuaire avec du bois de l’autel, c’est une facilité accordée à cet homme à titre d’hôte, ou voyageur (considéré comme étranger, dépourvu de bois).
Pnei Moshe non traduit
ר' ירמיה בשם ר' הילא. טעמא שמניחין להציקנין ליהנות מעצי הקדש כדי להודיע לבא אחריו שהוא ציוקן וכלומר שהכל יראו ויאמרו כמה צייקן הוא זה בשביל דבר קל ומתבייש בעצמו וכדי שלא יעשו כמוהו:
תדע לך. שהוא כן דבכל אתר לא צווח ליה צייקן וכלומר דבעלמא לא שמעינן שהתנא קורא אותו צייקן וכהאי דתנינן לעיל סוף פ''ג גבי מי שיצא מירושלים ונזכר שיש בידו בשר קודש שאם לא עבר צופים חוזר ושורפו לפני הבירה מעצי המערכה ואינו מכנה שם בשם צייקן. והכא קורא אותו צייקן אלא דטעמא דהכא הואיל ולא נזהר מטומאה ומנותר ואפי' כן הקהילו בו שלא לביישו מכיון שאינו אלא מיעוט והוא בעצמו רוצה להתבייש בשביל ליהנות מעצי המערכה אומרים לו ליהנות כדי להודיע לכל ולא יעשו אחריו כיוצא בו:
קל הוא שהקלו באכסנאי. כלומר דדחי לה דמהאי דסוף פ''ג אין ראייה שאכסנאי נקרא מכיון שהחזיק בדרך והקילו בו ליהנות לכתחלה מעצי המערכה:
אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן. מִגְדָּל הָיָה עוֹמֵד בְּהַר הַבַּיִת וְהָיָה קָרוּי בִּירָה. רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר. כָּל הַר הַבָּיִת קָרוּי בִּירָה. לַעֲשׂוֹת הַכֹּ֔ל וְלִבְנ֖וֹת הַבִּירָ֥ה אֲשֶׁר הֲכִינֽוֹתִי׃
Traduction
R. Yohanan dit (262)B., Zevahim 104b.: il y avait une tour sur la montagne du Temple, que l’on nommait Bira. Selon R. Simon b. Lakish, on donnait ce nom à toute la montagne sainte, selon ce verset (1Ch 29, 19): d’établir un parvis et de construire le sanctuaire, que j’avais préparé (terme applicable à toute la montagne).
Pnei Moshe non traduit
כל הר הבית קרוי בירה. כלומר אף המקדש שבהר הבית קרי בירה דכתיב ולבנות הבירה אשר הכנותי ועל המקדש קאי:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source